בוקר, כיף, אתה troviamo מילאנו. ערפל סמיך אופף את הכול בסלילים שלה והופך את הגבולות מוגדרים. הנראות אינה עולות על 30 הר. יש היום קשה עכשיו.
רק בלילה שלפני שקבלנו ידיעות על הנוכחות במפרץ טריאסטה CVN-69 ואנחנו היינו יכולים, דרך כמה צימוד, כדי לקבל היתר לבקר. עכשיו הערפל הזה עלול לגרום לנו לקפוץ הפגישה עם 100.000 טונות של פלדה לים. סנדרו, כרגיל, לקחת את המצב בידיים ומשפטים יש: <<שקט, גווידו io. הבעיה c'è ללא>>. הליידי של ורטו שלנו תסייע לנו לאורך כל המסע לוקח בIFR הכולל וניצב על הקו הלבן בכביש המהיר ב 150 ק"מ / שעה. בטריאסטה, לעומת זאת, המצב אינו טוב יותר. ליתר דיוק. הערפל הוא גם עבה יותר ולספר לנו מייד שהסיבוב הראשון של ביקורים, הניתן ל 10,00 קפיצה. אנחנו מכניסים את התור בתקווה לטפס בסיבוב השני. Ad un tratto il tale addetto agli imbarchi urla “dov’è il gruppo di milanesi?!?". ברגע שאנחנו עולים על הסירה שתיקח אותנו על סיפונה של נושאת המטוסים. כשהסירה מגיעה מהמזח אנחנו נבלעים בערפל. יש סקרן לדעת איך הטייס ימצא אייזנהאואר בלי לנפץ אותו ולשאול אותו. התשובה היא פשוטה: “la vedete quest’isoletta in mezzo al mare?” ci chiede indicandoci lo schermo radar “beh, è ליי !!". בטוח מצפה לראות בעין בלתי מזוינת. פתאום מקטינה את המהירות המנוע, la velocità decresce e vediamo lo specchio di prora emergere dal grigiume.
הנחיתה היא חפוזה ו, לאורך סדרה אינסופית של סולמות, להגיע להאנגר מתחת לגשר. לנגד עינינו, יש לנו Tomcat, צרעה, ויקינג, Prowler וכל דברים טובים הצי האמריקאי. באופן אישי הוא חלום שהתגשם זה.
Canonizziamo כמה שניתן אבל האור לא מספיק. Nel frattempo la nebbia si è un po’ diradata e saliamo sul ponte. המטוסים נערמים אחד על השני, אבל את ההצגה היא שאי אפשר לתאר.
אנחנו אפילו לא יכולים לירות את כל המטוסים נערמו על 330 מטר של גשר שזה זמן לקחת את הסירה להחזרה. באי רצון אנחנו יורדים כל המדרגות ונתקיים בסירה שתיקח אותנו לנמל, לא בלי ראשון סיור בספינה כולה כדי לאפשר לנו לצלם אותו מכל זווית אפשרית.
בהחלט חוויה שיישאר חקוקה בזיכרונות שלנו
A voi le foto……
